מאמרים על עיצוב ואמנות



קורונה מכרסמת עיתונים: קריקטוריסטים נשארים בלי עבודה.

לפני שנה וחצי, כשהתקיים הכנס הבינלאומי של קריקטוריסטים בפריס, שום דבר לא בישר על שינויים בתחום. "קשה להגיע להסכמה בין הקרטוניסטים" – סיכם את הכנס דאריל קאגל, ראש האיגוד הלאומי לשעבר של הקרטוניסטים בארה''ב. הוא ציין שתי בעיות עיקריות שנדונו בו: צמצום שוק העבודה בעקבות גסיסת העיתונות המודפסת ונושא האלימות כלפי העמיתים למקצוע.

בימים אלה קולו של קאגל נשמע מודאג הרבה יותר. "אל תתנו לנו למות!", כך התחילה המודעה באתר של התאגדות הקרטוניסטים בארה''ב cagle.com, "המקצוע שלנו בסכנה...". " נגיף הקורונה מוחץ אותנו. אפילו לפני פנדמיית הקורונה שקיעת העיתונים איימה להכחיד את הקריקטורה הפוליטית. כיום, העיתונים שוקעים ומושכים אחריהם גם את הקריקטוריסטים. אנחנו זקוקים לתמיכתכם... בבקשה, עזרו לנו!"



לנו, כישראלים, לא לגמרי ברור למה כל זה אקטואלי ואיך דבר קשור בדבר, כי אפילו המילה "קרטוניסט", כמו גם המקבילה העברית שלה "קריקטוריסט" לא לגמרי נמצאת במוקד השיח הציבורי בישראל, למרות ההתעסקות האינטנסיבית שלנו בנושאי הפוליטיקה והאקטואליה.

לפני כעשור, כשדאריל קאגל ביקר באוניברסיטה העברית, בחוג לתקשורת, בהזמנת פרופ' לימור שיפמן, שעוסקת בנושא ההומור בתקשורת המקוונת, אחת השאלות הראשונות שהוא הפנה לקהל הסטודנטים, אנשי עולם התקשורת לעתיד, הייתה - "מי מכם שולט בתוכנת פוטושופ (או, כל תוכנה גראפית אחרת)?". בין 100-150 סטודנטים שנדחסו לאולם, נמצא אז (סתיו 2009) סטודנט אחד שהתנסה קצת בפוטושופ. מאז המצב לא השתנה בהרבה. תחום התקשורת הוויזואלית שהסתפח לעיתונות ועוסק בקריקטורה הפוליטית עד היום נמצא בגדר שדה בין-תחומי בין החוג לתקשורת ויזואלית (לדוגמה, בבצלאל) לבין החוג לתקשורת (ששייכים למדעי החברה). הצעד של פרופ' שיפמן להזמין דמות אגדית, ועוד מחו''ל, שבפועל עוסקת בתחום ומסבירה לקהל העיתונאים לעתיד איך מתבצע בשטח תהליך הפקת קריקטורה במערכת העיתון, היה, ללא כל ספק, צעד נועז וחלוצי.  

עד היום, אפשר ללמוד יותר על תהליך היצירה והפקת הקריקטורה הפוליטית בעיתונות מן ההרצאות, לדוגמה, של שלמה כהן בכנסים של חברת אריג'נט (יבואנית לוחות וואקום), מאשר מהחוגים לתקשורת באוניברסיטאות. על המצב הלא המזהיר בתחום מעיד גם אחד הפוסטים של שלמה כהן בפייסבוק על אודות עבודתה של קבוצת מתנדבים במוזיאון הקריקטורה שהצילה כמה יצירות, ואף יוצרי הקריקטורה.



(וכן, אתם לא טועים, הפוסט זכה ל-4 לייקים בלבד.)

זה נכון שבתרבות המערבית צריכת התכנים הוויזואליים שונה בתכלית. זה בא לידי ביטוי לא רק בפופולאריות של ספרי הקומיקס שקשה לדמיין כמותה אצלנו. הדבר השתרש בארצות המערב עוד מימי הביניים, כאשר הנרטיבים מן התנ''ך והברית החדשה הונגשו לציבור הרחב שעוד לא ידע קרוא וכתוב, באמצעות מוסדות הדת - ציורי קיר (פרסקו), ציורי תקרה וציורי רצפות בכנסיות, באמצעות תבליטים, חריטה ופיסול. כמובן, לקידום התכנים הוויזואליים תרמו רבות המצב הפוליטי והצרכים האידאולוגיים.

אבל, גם אצלנו, בעיקר מאז קום המדינה, מתחילה להתפתח מסורת של שיח ויזואלי בנושאים פוליטיים ואידאולוגיים. למרות השמות הבולטים שפרצו דרך בתחום הקריקטורה הפוליטית בעקבות דוש, היום מעטות הזירות בתקשורת המקומית שמקדישות לקריקטורה פוליטית מקום בולט. לאור זאת, הקריאה של דאריל קאגל אקטואלית אצלנו אולי אפילו יותר מאשר במערב.

מאז המהפכה הצרפתית קריקטורה הפכה לתחום מרתק ועוצמתי והשתלבה בעיתונות. וזה לא פלא. בעולם דאז, נטול אמצעים טכנולוגיים כמו צילום והקלטה, מאייר הופך במערכת העיתון לדמות שמגשרת בין הקורא לכתבה: הוא מנגיש, מפרש ומעניק לקורא הזדמנות נוספת לשנות את זווית הראיה על הידיעה העיתונאית.

כוחה של קריקטורה – להביע בצורה מלוטשת מסרים פוליטיים ואידאולוגיים מורכבים שנשענים על קורפוסים תרבותיים ותפיסתיים רב-ממדיים. לא במקרה עיתונות מגייסת אותה לקידום התכנים. קריקטורה פוליטית שקיבלה מנוף בתקשורת, התחילה להתפתח ולהצמיח אסכולות שונות.

אבל, בעידן הדיגיטלי תחום הקריקטורה ניצב מול אתגר משמעותי, ולאו דווקא בגלל האמצעים הטכנולוגיים שמזוהים עם הניו מדיה. מאז שנות ה-90 תחום הוויז'ואל, עם פיתוחי אדובי ושאר ענקיות המדיה, הפך לטכנולוגי ומעודד את אנשי המקצוע להשחיז כלים. כיום הוא, כנראה, בין התחומים הבודדים במשק שבו השליטה באמצעים דיגיטליים נשקפת בכל קבוצות הגיל. גם האווירה של שנות ה-90 תרמה רבות לשינוי. "בשנות ה-90, - לדברי שאוגנסי (Shaughnessy, 2009: 101) מרצה לתקשורת חזותית במכללה המלכותית לאמנות בלונדון, - אני שמתי לב לשינוי הדגש: הסטודנטים היו מאותגרים יותר לחשוב בחופשיות; לראות במעצב מעבר לספק השירות החופשי". הערה זו מתאימה, בעצם, לכל התחומים בתקשורת הוויזואלית בתקופה זו.

אווירה זו עודדה רבים להרחיב את תחומי הפעילות ולאמץ כלים ממקצועות ויז'ואל שכנים. כך, לדוגמה, רוב המאיירים כיום משתמשים בתוכנת פוטושופ, למרות שהתוכנה במקור פותחה לצורכי עיבוד התמונה בלבד. גם כשחלק מהאמנים ממשיכים לאייר סקיצות בשיטות ידניות מסורתיות, המעבר הבלתי נמנע למדיום הדיגיטלי לצורכי ההפקה מעודד רבים להתנסות בתחומים חדשים. כך נולד הסינקרטיזם (השילוב) בין הכלים ותחומי הדעת השונים בתחום הוויז'ואל – גרפיקה, איור, אנימציה, וידאו, שמע, תוכנות תלת מימד, פיסול דיגיטלי, ועוד.   

באופן מפתיע, עיתונים מקוונים די מתעלמים ממיומנויות אלה. לרוב, עיתונות מקוונת העתיקה מן העיתונות המודפסת מדורי קריקטורה פוליטית בשלמותה, כמעט אחד לאחד – בפורמט jpg, מותאם להפקה. השתנתה רק הרזולוציה – הנפח שירד מ-150 ל-72 / 96 dpi. חלק מן האתרים כלל לא מגלים צורך במדורי קריקטורה. ואכן, אם שמתם לב, גם הקריאה של דארל קאגל על איום הכחדת המקצוע מדברת על עיתונות מודפסת ("newspapers") בלבד.

בעניין זה צריך להגיד כמה מילים על היחסים המתוחים בין התקשורת המודפסת והמקוונת. בסקירה לאחור, העיתונות המודפסת בעידן המקוון ניסתה לשמר את מעמד הבכורה ולמצב את עצמה כ"עיתונות פרשנית", עיתונות "חושבת", שעוסקת בניתוח מעמיק. גם אנשי האקדמיה בתחום התקשורת (Beyer, 2006Randle, 2003Riley et al., 1998 ואחרים) ניסו להטיל על העיתונות המקוונת תפקיד צנוע של "המדווחת מן השטח", מעין העוזרת והמתלווה לעיתונות המסורתית. מתוך שאיפות אלה מערכות העיתונים שבאחריותם היו גם מהדורות מודפסות וגם אינטרנטיות, ניסו להזרים למהדורות המקוונות את משאבי האנוש הצעירים והפחות מנוסים. גם האקדמיה באותן השנים מדווחת על שגיות מרובות בזירה המקוונת לעומת המודפסת Neuberger, 1998)). לעיתונות המקוונת לא היה הרבה מה לערער על כך בשנים הראשונות, כי המתח התבסס על מיומנות שמתפתחת עם השנים.  

עם כניסתו של השחקן הנוסף לזירה – "הקורא" / "הגולש" – מאזן הכוחות בין העיתונות המודפסת והמקוונת החל להשתנות. מהדורות מקוונות - החינמיות, המעודכנות והזמינות יותר – העלו את שיעורי הגלישה. במהרה, אתרי החדשות הפכו לאתרים שהביקור בהם הפך לשגרה יומיומית עבור מיליוני גולשים בעולם. מפעם לפעם גם הסיקורים העיתונאיים במהדורות האינטרנט הפכו למתחרים רציניים שלא נתנו הנחות לעיתונות המודפסת. הגבולות בין העיתונות המודפסת והמקוונת החלו להיטשטש. כתוצאה מכך, המהדורות המודפסות החלו לבצע שינויים מערכתיים. בין החלוצות בתחום הייתה הניו יורק טיימס שבמקום התחרות במהדורה המקוונת החלה לווסת את הזרמת הקוראים ובפועל הכריזה על הספירה לאחור של מהדורת הדפוס:

בראיון נדיר ל-TheMarker מסביר ארתור סולצברגר, היו"ר והמו"ל של ה"ניו יורק טיימס", שהתפקיד שלו הוא "לנהל את המעבר" מהדפוס לאינטרנט. רווחי העיתון שלו יורדים זה ארבע שנים ברציפות, שווי השוק של החברה שלו יורד, המניה שלו מפגרת הרחק אחרי מדד המניות האמריקאי, הקבוצה שבראשה הוא עומד דיווחה לפני שבוע על הפסד של 570 מיליון דולר בגלל מחיקות והפסדים בעיתון ה"בוסטון גלוב".

ואמנם, המאבק טרם הוכרע, דבר אחד אפשר להגיד בוודאות אודות הסביבה התחרותית שבה צמחה העיתונות המקוונת – באתרי החדשות נוצרה מסורת הזרמת תכנים ויזואליים שנמצאת בהישג יד, מתוך שאיפת המערכת לפרסומי בזק שעומדים בתנאי תחרות קשים.

הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ב"תמונות האילוסטרציה" שמלוות כתבות עיתונאיות. אתרי חדשות נעזרים במאגרי גרפיקה פתוחים לכולם, כמו שאטרסטוק (shutterstock). התמונות נרכשות באמצעות מנויים וכל אתרי החדשות במדינה חולקים את אותם מקורות מידע ויזואליים. באופן בלתי נמנע, התמונות חוזרות על עצמן בתדירות די גבוהה, בעיקר בכתבות שמוקדשות לנושאים חופפים באתרים שונים. לפעמים, מנגנון שכפול התכנים הוויזואליים מגיע עד קוריוז שמוריד במידה מסוימת מן האיכות של התוכן החדשותי.   

גישה זו פוגעת בראש ובראשונה בתדמית של העיתונות המקוונת. באופן צפוי, לפי גישה זו, תכנים ויזואליים מושקעים, כמו קריקטורה, הופכים למיותרים. אמנם, הפורמט הדיגיטלי מאפשר היום לבצע פרויקט איורי באיכות גבוהה תוך פרק זמן יחסית קצר, כדי לענות לצורכי העיתונות המקוונת. אבל, לפני שלב הביצוע בא שלב גיבוש הקונספט, אשר כן מצריך השקעה, תכנון ומידה לא מבוטלת של השראה או חיבור אישי לנושא. מול תוכן מוכן מראש שמוזרם לאתרים אוטומטית מתוך מאגרים גראפיים, לפי מילות מפתח בנושא הכתבה - תהליך יצירת קריקטורה בהחלט אינו תחרותי.ואכן, כבר מזמן היינו מאבדים את הז'אנר לולא ניסיונות מוצלחים יותר של חלק ממדינות אירופה המערבית בהן תרבות ויזואלית חזקה עד כדי כך, שהיא דרבנה גם את העיתונות המקוונת לגבש מנגנון שילוב קריקטורה פוליטית, ואף – במקרים מסוימים - אפילו להעניק פלטפורמה לאמנים להציג את עבודתם באתר במספר מדורים שונים בו זמנית.

בישראל, ואפילו בארה''ב, למרבה הצער, הקונספט הזה לא עבד. כאן קריקטורה פוליטית נלחמת כדי לשרוד, אפילו כאשר נוצרות יוזמות מן השטח כמו הפלטפורמה הדיגיטלית של קריקטורות יומיות מוכנות, באתר של התאגדות הקריקטוריסטים cagle.com.

ואם עדיין יש סיכוי לחשב את המסלול מחדש, ולתקן את המצב – זה הזמן להזכיר את יתרונותיה הבולטים של קריקטורה פוליטית על פני כל תוכן ויזואלי אחר עבור השיח הציבורי, יתרונות שבזכותן היא הפכה לחלק אינטגרלי מהתקשורת כמדיום נבדל וייחודי.

בין תכונות אלה – שפת הנגשה מינימליסטית שמצליחה להביע מסרים אידאולוגיים מורכבים באמצעים מושחזים. הבניית שיח אוניברסלי חוצה הגבולות, אשר אפילו בימי מלחמה בין קבוצות לאומיות שונות מצליח לפתח מערכת מטפורית שמובנת לשני צדי המתרס בסכסוך ואפילו לגורמים הלא מעורבים ישירות / "המתבוננים מהצד". ואולי התכונה החשובה מכולן שבזכותה הקריקטורה חדרה לשיח הציבורי: תהליך היצירה – שהופך את התוכן לפרשני.

כמובן, אי אפשר להטיל את מלוא האחראיות רק על העיתונות. אנחנו, כצרכני העיתונות, לגמרי נושאים באחריות. ואם חשוב לנו לנהל שיח עשיר בזירה הציבורית שמגייס את כוחה של אמנות, כנראה, שהגיע הזמן לדבר על זה.



טולי גרפינס


           _____________________________________


"איך אתה יכול לבקר מדינה שהגופן הלאומי שלה הוא Gill Sans?" 

או, העיצוב הבריטי העכשווי


"איך אתה יכול לבקר מדינה שהגופן הלאומי שלה הוא Gill Sans?" – שאלה פעם המעצבת האמריקאית ג'סיקה הלפנד על העיצוב הבריטי.
גופן Gill Sans במשקלים שונים (עובי שונה)

בריטניה נחשבת היום לאחת המעצמות הגדולות בתחום העיצוב, ובין היתר – העיצוב הגראפי.
אבל זה התחיל לא מזמן, רק בשנות ה-80. למה דווקא אז? ככה. הבריטים עצמם מעידים שאז... קרה להם משהו.

זה התחיל ממוזיקת פופ כאשר בבת אחת קמו להם מספר מעצבים גדולים שעסקו בעיצוב העטיפות לאלבומי מוזיקה, כמו מלקולם גרט (Malcolm Garrett), פטר סביל (Peter Saville) ונביל ברודי (Neville Brody). אבל, זה לא נגמר כאן.

הבריטים מתבדחים שאם אתה לא יכול לנגן בלהקה, עליך לעשות את הדבר הטוב הבא – להפוך למעצב גראפי. ומאז שנות ה-80 אלפי תלמידים כל שנה מחפשים את עצמם בין כותלי המוסדות לכל סוג של עיצוב.
טוב, ישנם גם בודדים שעשו את הדרך ההפוכה, כמו אלן ריקמן (כן-כן, השחקן האגדי שגילם את סברוס סנייפ בסדרת הארי פוטר). אבל, אין ספק שמדובר בכישרון ענק שרק החליף שפה אומנותית, ובלעדיו לא היינו זוכים לסדרת דמויות מבריקה 

ובינתיים, קדחת העיצוב הבריטית לא פסקה. אז, מה הוא העיצוב הבריטי העכשווי?

יש האומרים שיש בו לא מעט מן העיצוב המערבי הטיפוסי של החברה המתועשת – עיצוב מוקפד, מלוטש שמדבר בשפה הבינלאומית שאין בה שום דבר בריטי והוא, למעשה, עיצוב די אנונימי וחסר ייחוד. אחרים מציינים בו מקהלה רב-גונית של מעצבים מוכשרים שכל אחד מהם בוחר את תחום העיצוב והשפעתו – ממוסיקה עד פוליטיקה – ובתקשורת ויזואלית זאת נולד העיצוב הבריטי שהתכונה הבולטת שלו היא החיפוש עצמו. 
כך או אחרת, התשוקה לעיצוב היא זו שעושה את ההבדל. ובינתיים העם הבריטי מרוויח מזה סביבה עיצובית תוססת במיוחד.

אז, איפה ישראל על המפה? טוב... אנחנו, כידוע, עוד צעירים והדרך עוד לפנינו. אבל, אין ספק שבשנים האחרונות גם אצלנו החלו שינויים משמחים. ואם נחפש - בוודאי שנמצא את הדרך שלנו ונשמיע גם את קולנו בתחום העיצוב. ובינתיים, בקרו באתרי העיצוב הישראליים, חפשו והתעניינו בעיצוב. ואנחנו מצדנו נעדכן על החידושים. וכמובן, שתפו אותנו ברעיונות שלכם כאן או בדף הפייסבוק שלנו:





**********************************************

עיצוב אסימטרי

...או, איך להעניק חיים לטישרט שלכם?

לשים משפט באמצע הטישרט... – זה כמו לגרוב גרביים עם סנדלים. אף אחד לא מת מהתקפת פגז האופנה, אבל, איך נאמר בעדינות, לא יפה...

וכמובן, וידוי קטן: כשמעצבים מחפשים חיים קלים – זה בדיוק מה שהם עושים עם החולצה שלכם – ממרכזים את העיצוב באמצע הטישרט.

אבל בדיוק ברגע זה הטישרט שלכם מת. ז''ל. תתעקשו להזדכות בקופה J

מה עושים? דווקא העיצוב האסימטרי הוא זה שמעניק לטישרט שלכם חיים. למה? כי אסימטריות מעניקה תנועה ודינאמיות. היא משאירה מקום לפרשנות, ומדרבנת את הדמיון שלכם לעוף כדי למלא את החלל הריק.

כי לא חייבים להגיד הכל במילים כדי להעביר את המסר. סוג של משפט חסר, משחק מילים, וסגנון לגמרי לגיטימי מבחינה דקדוקית ;)

http://www.graphyness.co.il/#!product/prd1/2397526001/1061.-inspiration


כך התחוללה המהפכה העיצובית: העיצוב הישן והקנוני המשיך למרכז תכנים, כאשר העיצוב החדש והאסימטרי אומץ ע''י המודרניסטים, שבר את הסדר המצופה של המילים, והכניס חרוזים בין השורות והטיפוגרפיה.

עד היום העיצוב האסימטרי הלך באופן מסורתי יד ביד עם רקע לבן. זה העניק לצופה השליה של עיצוב מינימליסטי ונקי. רוצים גם אתם להשפיע על העיצוב – נסו לשחק עם העיצובים שלכם על רקעים וצבעים שונים:


ניתן להזמין טישרטים במגוון צבעים אונליין: www.graphyness.co.il

********************************************

הומור ואמנות. האם יש קשר? 


שמעתם פעם שיחה קולחת בלי הומור? כך גם באמנות. אי אפשר לדמיין תקשורת ויזואלית מוצלחת בלי הומור, בדיחה או לפחות עקיצה. אבל, כמה שזה לא מפתיע, דווקא השילוב הזה – בין ההומור והאמנות -עדיין די נדיר. למה עדיין? כי כך היה הדבר לאורך מאות שנים – בציור השתלטו מגמות "רציניות" (ז'אנרים"). ואם תרצו דוגמה נוספת – כך היה גם בתחומי אמנות אחרים. היוונים העתיקים בכלל הפרידו בין הקומדיה והטרגדיה, והגדירו ביניהם היררכיה נוקשה: הקומדיה נתפסה כאמנות לעם. בלבד. נקודה. היחס הזה נשמר לאורך שנים רבות והתחיל להשתנות די מאוחר. המצב עדיין רחוק מהשינוי המהותי.

הראשונים בלאמץ את השפה המצחיקה ככלי לביטוי העצמי היו דווקא המאיירים ואנשי הפרסום. אך גם היום, כשאתם מדברים על ההומור עם גרפיקאים, הם מנסים לתרגם את המסרים לשפה הוויזואלית... ואיכשהו זה תמיד נתקע בדרך... מצד שני, תנסו אתם לתרגם איזו בדיחה לציור... קשה, אה? אז, מסתבר שהסוד הוא בכך שמאחורי כל בדיחה מתיישב לו מבע לשוני. כן-כן, השפה שלנו משפיעה עלינו עד כדי כך שגם בתקשורת הוויזואלית אנחנו מחפשים משחק בין המילים והמושגים, בדיוק כמו בתקשורת הוורבאלית.

המאיירים של היום החלו לפתח שיטות מתוחכמות כדי להפוך את המסרים למצחיקים ושנונים. לא פלא שיוצרי העיצוב המבריק הזה (ראו בתמונה) בחרו לשחק עם המילה "deadline".


http://www.graphyness.co.il/#!product/prd1/1809394655/6004.-deadline

הקו (line) פתאום מקבל מחיצה ומתחלק לשניים, בדיוק כמו במבנה המילה - dead-line. בהתאם לכך כל אחד מהחלקים מקבל גם צבע משלו, וצבע ניגודי. "לא מספיק" – חשב המוח היצירתי של האמן, והחליט לחדד את "כוונת המשורר". כך, על הקו נוספו דמויות שמוסיפות את הפלפל: המוות – איך לא? – מקבלת האנשה ע''י גלימה עם חרמש.  ו... החיים – פרשנות של כתיבת עבודה על המחשב. ועכשיו, גולשים יקרים (שמבלים את רוב יומם מול המסך), תנסו שלא להסכים עם פרשנות המילה deadline ;)

ואגב, שיהיה ברור - רוב המעצבים הם אנשים מאוד מצחיקים בחיים. ואולי אפילו האנשים הכי מצחיקים בין כל המקצועות. ועכשיו תבינו שכדי לצחוק בציור צריך להיות מאוד, אבל מאוד יצירתיים. ואין שום סיבה שהיצירתיות הזאת לא תחשב לאמנות גבוהה J כך או אחרת, העיצוב המצחיק מקבל תאוצה בימינו. ואם אתם רוצים להיות in – תעקבו אחר השינויים, תצטיידו בפרטי אמנות שמצחיקים אתכם, משדרים מסרים שנונים ומשמחים. אגב, טישרטים מעוצבים – זו היא בהחלט הדרך ;)





*************************************************


מה הסוד של טישרט מוצלח?

טישרטים זה בדרך כלל שילוב של מספר תחומים – בד, תפירה, עיצוב, הדפס. לפעמים מאחוריו מסתתר גם סיפור אישי, זיכרון על המקומות, משהו שגורם לנו ללבוש אותו שוב ושוב.

אז, איך בדיוק נולד טישרט מוצלח? קשה למצוא את התשובה בין הטישרטים שמודפסים בהיקפים מסחריים. המהירות של פס הייצור, מה לעשות, פעמים רבות פוגעת בעיצוב, בהדפס או בשילוב של כל השלבים. הסוד, כרגיל, נמצא בפרטים הקטנים. והוא – הטאצ' האישי. מתוך החיפוש אחר הטאצ' החמקמק הזה פיתחנו ליין של חולצות ייחודיות, במטרה אחת - לפתח דגמים שלא תמצאו בשום מקום אחר.

מאתגר? ללא כל ספק. ויותר מכל – הגענו למסקנה שהמבחן הכי גדול למוצר – זה הוא מבחן המציאות: האם הסנדלר ינעל את הסנדלים שעשה בעצמו, ביומיום? :) כך גם אנחנו מפתחים דגמים שהיינו לובשים בעצמנו. בלי פשרות.




הסוד הנוסף – זו היא איכות הבדים של החולצות, והתפירה. מיליוני טישרטים מיובאים מדי שנה לישראל מהמפעלים מחו''ל, בעיקר מארצות מרוחקות במזרח. אבל, גם כאן כמו בכל דבר שמיוצר בסיטונאות – האיכות קובעת הכל. כך, אחרי עיון בדגמים וחברות רבות מצאנו טישרטים מבדים איכותיים, בתפירה מדויקת וקפדנית שתייצג את העיצובים שלנו במגוון רחב של צבעים.

וההדפס הוא בהתאם: באמצעות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות יצרנו שילובים ייחודיים של טכניקות שונות, כדי לתת לצבעים איכותיים לדבר בעד עצמם.

ואז עלתה שאלת החוויה... הסנדלר הבין שבלי להתחבר למה שהוא עושה זה פשוט לא שם... J התשוקה לחיפוש ופיתוח – זו היא מילת המפתח שלנו, זה מה שמניע אותנו וגורם לנו שום ושום לחפש, לבדוק, להרגיש ולא להרפות.

מתוך התשוקה הזו הקמנו את האתר שלנו שהוא גם החנות המקוונת. זה הוא סוג חדש של שיווק, שאנחנו מאמינים בו מאוד. למה? כי המבחר אף פעם עוד לא היה כל כך זמין ונוח לייצוג כמו באינטרנט. כל הדגמים בכל הצבעים מיוצגים באתרנו www.graphyness.co.il, ואת כולם ניתן להגדיל ולעיין בהם באמצעות זכוכית מגדלת. יש פתרון יותר מוצלח?

אז, זה הוא סוד הגישה שלנו בגרפינס | טישרטים מעוצבים. ואנחנו מזמינים אתכם לחלוק אתנו את החוויה, את האהבה לטישרטים, הדפסים ולבגדים מעוצבים.

מוכנים? אז, תבואו לבקר, אנחנו תמיד כאן בשבילכם,

גרפינס | טישרטים מעוצבים




***************************************************


טישרטים מאוירים וזכויות היוצרים

מצאתם תצלום יפה ורוצים להדפיס אותו? נכון, השאלה הראשונה שמתעוררת במקרה כזה – של מי זכויות היוצרים, ואיך רוכשים תמונה.


ישנו אי צדק מסוים שמעסיק כבר דורות רבים של גרפיקאים וצלמים: למה לגבי התצלומים עולה שאלה של זכויות, אך היא כמעט אף פעם לא מתעוררת במקרה של יצירות גרפיות?  


שאלה טובה, וישנן מספר תשובות לזה. אחת מהן - היא חוסר היכולת לעקוב אחר התגלגלות היצירות הגרפיות כשהמוצלחות שביניהן הופכות במהרה לנרטיבים פופולאריים ונחלת הכלל.


אך, בינתיים, כל עוד שאלת זכויות היוצרים בגרפיקה נשארת פתוחה, הגרפיקאים החליטו... לא לפספס הזדמנות חדשה, ולתפוס בלעדיות על תחום האיור. והצליחו J


הכל התחיל משנות ה-80 כשהאיור נכנס לתחום העיצוב התעשייתי. מאז ועד היום הגרפיקאים שעוסקים באיור השתלטו על תחומי הפרסום, הקרייטיב והמיצוב.  


ובאיור דווקא, כמו בצילום, זכויות היוצרים הופכות למילת המפתח. למה? וכאן נגענו בשאלה השנייה: מה הוא הסוד של זכויות היוצרים. גרפיקאים פיתחו שפה מינימליסטית כדי לבטא מסרים. לכן, מאז ומתמיד גרפיקה הייתה נתפסת כאובייקטיבית וניטראלית. לעומתה, האיור מעניק ליצירה פרשנות אישית וסובייקטיבית. וגם אם תרצו לאייר מסר דומה – לא תצליחו להעתיק אותו במדויק. בתנאים שכאלה מי לא ישמור על זכויות היוצרים?! :)


וכמובן, לשאלה הפרקטית: איך נראה איור על הטישרטים?




כל הדגמים בחנות המקוונת של גרפינס: www.graphyness.co.il

******************************* 

להסתכל בקנקן ו... לגלות בו


מי היה מאמין שלאנושות לקח למעלה מ-35 מאות שנה עד שהתחילו לייצר מהכותנה טישרטים? פריט לבוש כ''כ פשוט וחיוני - אבל איזו היסטוריה מדהימה...



האזכורים הראשונים על בד כותנה מצויים בכתבים עתיקים בהודו (1500 לפנה''ס) ומצרים (המאה ה-12 לפה''ס). השרידים של בד עצמו מלפני 5000 שנה נמצאו במקסיקו.

ואכן, כותנה הפכה לחומר גלם מועדף לייצור בדים בארצות חמות שבהן היא צומחת, והיא הופיעה יחסית מאוחר באירופה. בתקופת המהפכה התעשייתית תחת השלטון הבריטי (במאה ה-18) התאפשר ייצור המוני וזול של אריגי כותנה.

קטיף כותנה, ארה''ב. ניו יורק טיימס, 1911.
מקור: ויקיפדיה


הביקוש הרב לכותנה נקשר לאיכות הבד, קלילותו ונעימות המגע שלו. היום הבד מוצא שימוש בתעשיית הטישרטים (חולצות טריקו), כי הוא מאפשר לשלב טכניקות חדישות של הדפסים ולהעשיר את עולם העיצוב.

לכותנה ישנה היסטוריה עתיקה גם ביהדות ואזכורה הראשון מופיע בתלמוד הירושלמי. בשל דמיונם של עלי הכותנה לעלי הגפן, החכמים פסקו לא לזרוע בסמוך לגפן את זרעי הכותנה. מכאן נגזר גם השם של "צמר גפן" המיוצר מכותנה.
שיח כותנה.
מקור: ויקיפדיה, H2O-C


בשנים האחרונות גם ישראל מצטרפת לטרנד העולמי של עיצוב הטישרטים כענף עיצוב נפרד וייחודי. עם הטרנד הגיעו לישראל גם טכניקות חדישות, וההדפסים מתבצעים על טישרטים איכותיים, במגוון צבעים וגוונים.




כל הדגמים של טישרטים מעוצבים, בדים וצבעים – באתר:

********************************************** 


תולדות הטישרטים עד ימינו 


מי חשב שהחצייה העליון של פיג'מה מהמאה ה-19 יהפוך לפריט לבוש מגניב - טישרט -
ויסחרר את עולמם של הצעירים בימינו?


כנראה שהאשמים בכך הם לא אחרים מאשר... הכורים. כן, לצד הפועלים ממפעלי התעשייה הכבדה שלבשו טישרטים בסביבת עבודה חמה בשל הנוחות שלהם.


מהפועלים קשיי היום את טרנד הנוחות קלטו מלחי הצי האמריקאי במלחמת ספרד - ארצות הברית (1898). בעקבות המלחמה, ארה''ב השתלטה על מושבות ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט. אך, לפני שזה קורה - המלח האמריקאי, איך נאמר, הרגיש חוסר נוחות בתנאי האקלים הטרופי, והחליט להתפשט במידת מה. והסתבר שצדק. הבגד הנוח עשה את שלו: כך נראה החייל האמריקאי שנע בחופשיות בשדות הקרב (תמונה 1), שמולו הזיכרון הקולקטיבי תיעד את אנשי הצבא הספרדי במדים מכופתרים עמוסי פרטי לבוש (תמונה 2). הפער די זועק, לא?


מקור ויקיפדיה.  UserBarbe-Noire


מקור ויקיפדיה.  Ches

ובחירתם של החיילים והפועלים ניצחה. טישרט הפך לפריט לבוש נוח, קל לניקוי, זול, פריט שאינו מתקמט ולא מאבד ממראהו גם אחרי פעילות מאומצת.


מה הפלא שהבגד מוצא תומכים נלהבים גם בתקופת השפל הכלכלי וגם לאחר מלחמת העולם השנייה? אבל, אז אף אחד עוד לא ציפה שהטישרט יהפוך לטרנד גם בקרב הצעירים ממעמד מיוחס. פריצת הדרך הסתמנה בסרט האמריקאי "חשמלית ושמה תשוקה" (1951) שבה, לראשונה, הגיבור הראשי סטנלי, בכיכובו של השחקן מרלון ברנדו (המוכר יותר מ-"הסנדק"), בחור חסון וגברי, לובש טישרט כפריט לבוש מיצובי.


מקור: ויקיפדיה.  Rossrs

ברנדו יישם שיטת משחק חדשה שפותחה ב"אולפן השחקנים" (Actors Studio) והתבססה על שיטת סטניסלבסקי, ופירושה - קלילות מול המצלמה וחופשיות כאילו אין מצלמה מולו. פלא שלעיצוב הדמות נבחר טישרט? וזה קורה שוב. הדמות הפכה לאיקונית (הקריאה "סטלה!!!" שפורצת מפיו של ברנדו סוללת דרך לשורה של חיקויים בז'נר סטנדאפ). והטישרט מתחיל את מסע הסחרור לארונות הבגדים של הצעירים.


תחילה, (איך לא?) תופסים עליו טרמפ כמה חברות מסחריות, שמשווקות על הטישרטים לוגואים מסחריים. אבל, מה לעשות, הצעירים לא פראיירים, במקום לשמש זירת פרסום לאחרים, הם הופכים את הטישרט לזירה חופשית לביטוי העצמי.  


ילדי הפרחים של שנות ה-60 – ההיפים – סימנו אותו לביטוי מחאתי. אך, החל משנות ה-80, טישרט הופך לפריט לבוש שאין אחר כמוהו לביטוי האישי מכל סוג. מאז... העולם נושם טישרט. אל מגמת "שחרור הבגד מכבלי העומס" הצטרפה גם ארצנו הקטנה. בשנים האחרונות, עם הפיתוח הטכנולוגי, גם העיצוב הטישרטי המקומי הופך למעניין ותחרותי יותר. הטישרט עובר שינוי מהותי ועמו משתדרג גם ענף ההדפסים והביגוד. רוצים גם אתם להשתכלל ולהצטרף למהפכת העיצוב? אז, שלא תפספסו - עם הטישרטים האלה מי יודע, מה צפוי לנו מחר?.. J


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה